(סגנון- פאנק רוק)
פאנק רוק זה איפה שהכל התחיל מבחינתי מבחינה מוזיקלית - זאת מוזיקה שגדלתי עליה ואני תמיד חוזר אליה. בגלל זה כל כך נהניתי לגלות את American steel (תודה ל- gabilicious). כבר הרבה זמן לא שמעתי אלבום פאנק טוב, הכל נשמע כמו משהוא ששמעתי כבר או כמו משהוא שממש לא בא לי לשמוע. האלבום הזה יצא ב fat wreckchords חברת תקליטים שידועה בבחירות הטובות שלה בכל הנוגע להפקת אלבומי פאנק רוק. האלבום מכיל 12 שירים בועטים ומלאי נשמה - כנראה שהפאנק עוד לא מת לגמרי.
(מייספייס)
Shugo tokumaru- exit
(סגנון- פולק פופ)
מדובר ביורש הבלתי מעורער של Cornelius. יש משהוא במוזיקה היפנית מהז'אנר הזה שגורמת לי להרגיש כאילו אני במין לונה פארק הזוי. השילוב של פריטת הגיטרה המוזרה והמצוינת של Shugo, עם צלילים שנעים בין צורמים למלודיים, יחד עם השירה הכמעט מתחבאת יוצר חווית שמיעה יחודית במינה. בכלל לא מדובר על אלבום פשוט לעיכול - הוא ממש הרדקור בצורה הפופית ההזויה של המושג - מאוד לא מומלץ למשתמשים בסמים קשים או אפילפטיים. למרות מחסומי השפה exit הוא אחד מהאלבומים שקשה להקשיב להם בלי שחיוך דבילי יהיה מרוח לכם על הפרצוף.
(קליפ הזוי לא פחות לשיר הראשון באלבום Parachute)
Gui boratto- Chromophobia
(סגנון- טקנו, האוס, IDM)
אני חושב ש Chromophobia הצליח לנתק אותי מ mode ה"אין לי סבלנות למוזיקה אלקטרונית" שהכה בי לאחרונה. היכולת של Gui boratto לגרום לטראקים שלו לנוע בכמה מהירויות שונות באותו זמן היא מדהימה. בהקשבה ראשונית נשמע כאילו מתנגנות שתי יצירות שונות באותו טראק, אבל ברגע מסוים הם מתאחדות והופכות ליישות אחת. לאלבום הזה יש סאונד מאוד מינימליסטי ככה שניתנת למאזין אפשרות לפרק את הטראק למרכיביו השונים ובכל זאת להתייחס אליו כשלם. מה שאני מנסה להגיד זה אפילו אם טקנו והאוס זה לא בדיוק קערת החומוס שלכם - Chromophobia הוא פשוט אלבום שעומד בפני עצמו וזה בהחלט אחד מהאלבומים הכי מעניינים שיצא לי לשמוע בזמן האחרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה