סירבתי להאזין לאלבום הזה במשך תקופה מסוימת- כל העניין הזה של סאונד חדש מניו יורק, וההייפ שנוצר סביב הלהקה הזו - די turned me off מלקחת את הזמן ולהקשיב להם. כל הסיפור נשמע לי כמו עוד איזו אופנה מטופשת (ראה ערך ניו-רייב) וסירבתי לקחת בזה חלק. בכל אופן אני שמח שבסופו של דבר שמתי את הסטיגמות בצד והגעתי אליהם, הקטע של מקצבי אפרו ביט שמחים בשילוב עם אינדי רוק ופופ - ממש עובד. כן אני יודע שזה לא קטע חדש אבל נו באמת - פול סיימון??? פיטר גבריאל??? מי היה מאמין שיצליחו לקחת את מה שהם עשו ולהפוך את הסאונד שלהם לכל כך רלוונטי ומגניב. בכל אופן Vampire weekend הצליחו ליצור סאונד נקי וידידותי למשתמש עם מקצבים אפריקאיים (מתופף שנשמע כמו פרקאשניסט) שירים דביקים (אבל לא דביקים מידי) - ובכלל וויב מעולה. אולי לא צריך לפסול אופנות כל כך מהר......
ג'ונו (אלן פייג') היא נערה מתבגרת צינית בטירוף וקצת יותר בוגרת וחכמה מילדות בגילה והיא צריכה לגייס את כל הציניות הזאת וחוכמת החיים כדי להתמודד עם העובדה שהיא נכנסה להריון מהבחור עם המכנסיים הכי זוהרות בבית ספר. היא מחליטה למסור את התינוק לאימוץ לזוג בורגני (ג'יסון בייטמן וג'ניפר גארדנר) שהיא מצאה במודעות דרושים של העלון של הסופרמרקט. מדובר על קומדיית אינדי שנונה ומפתיעה אשר זכתה ב-4 academy awards ואף מתהדרת בפסקול לא פחות "אינדי" ושנון. בפסקול יש 3 קאברים מדהימים, הראשון הוא של sonic youth שעושים את הגרסה המדהימה ל - superstar של הקרפטנרס (שמקבל משמעויות חדשות לגמרי בביצוע המחודש), יש את cat power שעושה את sea of love של ג'ון בפטיסט ואת הביצוע המעולה של שתי הדמויות הראשיות בסרט (אלן פייג' ומייקל סרה) ל anyone else but you של המולדי פיצ'ס - אני חייב להתוודות ולהגיד שגיליתי את המולדי פיצ'ס דרך הפסקול הזה- שהם להקת אנטי פולק מצוינת ומשעשת עם שמות של שירים כמו who's got the crack. בפסקול יש גם שירים מצוינים של הוולווט אנדגראונד, באדי הולי, בל וסבסיטאן, הקינקס והשיר המעולה all the young dudes של- mott the hopple. אחד מהמשפטים שהכי אהבתי בסרט זה התגובה של בליקר (הילד שהכניס את ג'ונו להריון) לזה שהיא אומרת לו שהוא ממש מגניב בלי לנסות בכלל והוא אומר "but I try really hard". זה די מסכם את הסרט והפסקול שנראה כאילו הם מגניבים בלי להתאמץ יותר מידי אבל תכלס הושקעו בשניהם המון מחשבה ויצירתיות.
פאנק רוק זה איפה שהכל התחיל מבחינתי מבחינה מוזיקלית - זאת מוזיקה שגדלתי עליה ואני תמיד חוזר אליה. בגלל זה כל כך נהניתי לגלות את American steel (תודה ל- gabilicious). כבר הרבה זמן לא שמעתי אלבום פאנק טוב, הכל נשמע כמו משהוא ששמעתי כבר או כמו משהוא שממש לא בא לי לשמוע. האלבום הזה יצא ב fat wreckchords חברת תקליטים שידועה בבחירות הטובות שלה בכל הנוגע להפקת אלבומי פאנק רוק. האלבום מכיל 12 שירים בועטים ומלאי נשמה - כנראה שהפאנק עוד לא מת לגמרי. (מייספייס)
Shugo tokumaru- exit
(סגנון- פולק פופ)
מדובר ביורש הבלתי מעורער של Cornelius. יש משהוא במוזיקה היפנית מהז'אנר הזה שגורמת לי להרגיש כאילו אני במין לונה פארק הזוי. השילוב של פריטת הגיטרה המוזרה והמצוינת של Shugo, עם צלילים שנעים בין צורמים למלודיים, יחד עם השירה הכמעט מתחבאת יוצר חווית שמיעה יחודית במינה. בכלל לא מדובר על אלבום פשוט לעיכול - הוא ממש הרדקור בצורה הפופית ההזויה של המושג - מאוד לא מומלץ למשתמשים בסמים קשים או אפילפטיים. למרות מחסומי השפה exit הוא אחד מהאלבומים שקשה להקשיב להם בלי שחיוך דבילי יהיה מרוח לכם על הפרצוף.
אני חושב ש Chromophobia הצליח לנתק אותי מ mode ה"אין לי סבלנות למוזיקה אלקטרונית" שהכה בי לאחרונה. היכולת של Gui boratto לגרום לטראקים שלו לנוע בכמה מהירויות שונות באותו זמן היא מדהימה. בהקשבה ראשונית נשמע כאילו מתנגנות שתי יצירות שונות באותו טראק, אבל ברגע מסוים הם מתאחדות והופכות ליישות אחת. לאלבום הזה יש סאונד מאוד מינימליסטי ככה שניתנת למאזין אפשרות לפרק את הטראק למרכיביו השונים ובכל זאת להתייחס אליו כשלם. מה שאני מנסה להגיד זה אפילו אם טקנו והאוס זה לא בדיוק קערת החומוס שלכם - Chromophobia הוא פשוט אלבום שעומד בפני עצמו וזה בהחלט אחד מהאלבומים הכי מעניינים שיצא לי לשמוע בזמן האחרון.
DIY - עצב בעצמך את חטיף הגרנולה שלך - זה הרעיון של חברת YouBar שמציעה ללקוחות custom made energy bar. בתור לקוח של YouBar אתה יכול לבחור כל מרכיב בגרנולה בר שלך; אגוזים, קוקוס, אוכמניות, שוקולד, מרשמלו, אורז, חמאה...... - כל מה שבא לך. החברה אף מקבלת בקשות מיוחדות כמו - שימוש בחומרים אורגניים בלבד או אקסטרא קראנצ'י רק תחשבו על זה והם כבר יעשו מזה גרנולה בר. יותר מזה הלקוחות יכולים אפילו לתת שמות לבר שהם עיצבו והשם יופיע על האריזה של החטיף.
המיזם המגניב הזה הוא של אם ובנה המתגוררים בלוס אנג'לס אשר מאסו בהיצע המוגבל של חטיפי הגרנולה והחליטו לקחת את העניינים לידיים. מבחינה רעיונית הם דווקא נמצאים במקום טוב כאשר לאחרונה ישנו דגש על פרסונלניזציה של מוצרים שונים וסיפוק ספציפי של צרכי לקוחות. דוגמא נוספת שמצאתי היא Blends for friends חברה בריטית המציעה תערובות תה מיוחדות על פי הזמנה. או VURU חברה המציעה אריזות ויטמינים יומיות המותאמות לפי דרישת הלקוח.
כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט יפה כל כך ונטול כל יומרה. נגן גיטרה (שמתייחסים אליו בכתוביות בתור "guy") שר ומנגן באחד הרחובות הראשיים בדאבלין בלילה (הוא מנגן רק בלילות - כי במשך היום אנשים רוצים לשמוע מוזיקה עם מילים שהם מכירים....) כשניגשת אליו בחורה (מהגרת צ'כית שמתייחסים אליה בכתוביות בתור "girl") ומתחילה לשאול אותו שאלות על השירים שלו. כשהיא מגלה שהוא גם מתקן שואבי אבק היא מתעקשת להביא אליו את שואב האבק שלה לאבחון ביום למחרת. זאת ההתחלה של שבוע שלם שהם מבלים ביחד, כותבים יחד, שרים יחד, מנגנים ואפילו מקליטים אלבום של השירים שלהם ודרך המוזיקה מגלים אחד את השני. אם כבר מדברים על מוזיקה, מה שעושה את ONCE מה שהוא זה הפסקול המדהים שלו. כל השירים הם שירים ששני הגיבורים מבצעים בסרט - ואמנם הסרט אירי אבל אל תצפו לחמת חלילים ולפריקונים מרקדים אלא יותר שירי סינגר/סונגרייטר, ופולק שמבוצעים בד"כ כלל בהפקות מינימלסטיות של פסנתר וגיטרה. משיר הנושא שאיתו מתחיל הפסקול - Falling slowly שזה השיר שכריס מרטין (Coldplay) היה מת לכתוב ועד ל- If you want me שמבוצע רק על ידי הבחורה עם פסנתר בביצוע די מצמרר (צריך לראות את הסרט בשביל באמת להבין את הקונוטציות) מדובר על פסקול מעולה. מי שאחראי לפסקול המוצלח הזה הוא Glen hansard שכתב את רוב המוזיקה, וגם משחק בתפקיד הראשי. בכל אופן רוצו לראות את הסרט ולשמוע את הפסקול (מתוכנת שיתוף הקבצים הקרובה לביתכם).
מכירים את זה שכשאתם הולכים ברחוב ושומעים מוזיקה עם אוזניות והעולם נוטה להצטמצם לכדי אי קיום. אנשים, כבישים ומכוניות פשוט נעלמים תוך שקיעה לעולם הפנימי הזה שנוצר תוך כדי הליכה. אז מסתבר שזו תופעה שהולכת וצוברת תאוצה עד כדי כך שבמשטרת אוסטרליה שמו לב שהמספרים של אנשים המעורבים בתאונות בזמן הקשבה ל- ipod הולכים וגדלים.
כדי לקדם את המודעות שבסכנות הכרוכות בהקשבה למוזיקה ברחוב יצאה משטרת אוסטרליה בקמפיין הקריאטיבי הזה. קונספט מעולה וביצוע משובח שמדבר בשפה שגם מתחברת לכל עולם התוכן של הקהל אליו היא פונה וגם מעבירה את המסר בצורה חדה וברורה- אולי אם עוד גופים ממשלתיים יאמצו לעצמם קמפיינים שגם יושבים טוב וגם מעבירים את המסר בצורה קצת פחות "כבדה" ממה שנהוג כיום, אנחנו אשכרה נקשיב למסר שהם מנסים להעביר ולא נפסול אותו על הסף רק בגלל הגוף הבירוקרטי שעומד מאחוריו ואיך שבדרך כלל הקמפיינים שלהם נראים.
במהלך השנים האחרונות אנחנו עדים לסוג של חזרה למקורות בכל הנוגע לסחר חליפין. אם זה ספרים, בגדים או מוזיקה אופליין או אונליין, קמות בעולם קבוצות שמעודדות את מודל סחר החליפין הזה.
חברת הרהיטים השוודית IKEA אמצה גם היא את מודל סחר החליפין וב-9 לפברואר היא תאפשר ל-250 אנשים להביא רהיטים (שלאו דווקא צריכים להיות של IKEA) ולהחליף אותם ביניהם. כמו כן IKEA תוסיף רהיטים משלה לאוסף בשויי של 12,000 יורו.
האירוע הזה הוא חלק מקמפיין שמעודד צרכנים לחשוב כמו מעצבים, מה שכולל ניסוי בארגון מחדש של הרהיטים שכבר בבעלותם. על מנת לעזור לאנשים לארגן מחדש את "מרחב המגורים" שלהם, IKEA מציעה כלים באתר שלה שמאפשרים למשתמשים לצייר חדר ולארגן בו את הרהיטים כראות עיניהם - וכל רהיט אשר לא מתאים לחדר יכול להיות מוחלף ברהיט חדש בשוק סחר החליפין שהחברה מארגנת.
כל הרעיון הזה של חברה שמציעה ללקוחותיה כביכול רהיטים בחינם - תביא את הרהיטים הישנים שלך ותקבל חדשים - נראה תמוהה במקצת. אבל נראה לי שב- IKEA יודעים שברגע שלקוח מתחיל לשנות (אפילו רק ווירטואלית) את סדר הרהיטים בסלון או אפילו מקבל ספה חדשה - מיד עולות לו מחשבות על השטיח החדש, המנורה החדשה או השולחן החדש שישלימו את המהפך בסלון - ובדיוק על זה מתבסס הקמפיין שלהם. אמנם בניסוי הזה של IKEA ישתתפו רק 250 איש אבל הקונספט עצמו של חברה מסחרית שבעצם נותנת מוצרים בחינם מתוך תקווה שהמוצרים האחרים יצדיקו את עצמם והצרכנים יבחרו לקנות את אותם מוצרים "משלימים" הוא מהפכני. מי יודע אולי IKEA בהיותה חברה כל כך גדולה תיצור הד כלשהוא ותעודד את מודל סחר החליפין המתחיל לתפוס תאוצה מחודשת.
האלבום הראשון של הסינגר/סונגרייטר Fionn regan הוא בהחלט אחד מהאלבומים שעשו לי את החורף. עם אזכורים לסופרים כמו סול בלו ופול אוסטר בשירים שלו, The end of history לוקח את המאזין למסע - או סוג של סיפור שמתגלגל במשך כל האלבום . אלבום יפה ומקאברי כאחד עם השפעות ברורות של Nick drake, Elliot smith ו ה- Cocteau twins.
מה שהפתיע אותי ב Modselektor זה הסאונד שלהם יש להם פשוט גרוב שלא יצא לי לשמוע כבר הרבה זמן, באסים שמנים מלווים בקטעים מלודיים ושילוב של כל כך הרבה סגנונות. עם רשימת אורחים כמו Thom yorke והחבר'ה מ- Maximo park זה ממש מסיבת ימולדת.
האלבום האחרון והרביעי של against me הוא הרבה יותר פופי מקודמיו, עדיין יש בו את האגרסיות שהיו באלבום הקודם עם השם הגאוני Reinventing axl rose והאלבום הזה בהחלט בועט, אבל הוא הרבה יותר user friendly מכל החומר שהיה להם עד עכשיו. עם כל ה"התחנפות" של האלבום הזה למיינסטרים (קליפ ב MTV והכל....) Against me עדיין שומרים על החספוס שלהם. מה שעוד מוסיף לסאונד המעניין של האלבום הזה זו העובדה שמי שהפיק את האלבום הוא לא אחר מאשר butch vig - שהפיק את Nevermind של Nirvana בזמנו.
ערבוב של punk, funk אינדי ועבודת מחשב אינטנסיבית שיוצרת לופים במיוחד בכל הנוגע לעבודת התופים ולפרקאשנס - עם שילובים של קטעים מלודיים בפסנתר וכלי נשיפה שונים ןמשונים Menomena יוצרים בליל של צלילים שלרגע נשמע כאוטי ולרגע הרמוני לחלוטין. לא זוכר כבר איך הגעתי ללהקה הזאת אבל friends and foe הוא בהחלט אחד מהלאבומים הכי מרעננים שיצא לי לשמוע לאחרונה. אפשר לשמוע את ההשפעות של modest mouse (במיוחד בשיר הפתיחה - Muscle 'n' flow) ואת ה Flaming lips בכל מה שנוגע לעבודת המחשב.
הלהקה הסקוטית הזו פשוט הפציצה באלבום פופ/רוק (או איך שתרצו לקרוא לזה) לפי הספר. כשהמפיק שלהם James endeacott הוא אותו מפיק שעבד עם ה- Strokes - אי אפשר באמת להתאכזב. בסה"כ לא מדובר על איזה אלבום מבריק אבל בתור מוזיקת בוקר הוא מתפקד בצורה מצוינת. רוב השירים פה הם להיטים שדי נמאסים בשמיעה השלישית אבל בכל זאת האנרגיות שיש באלבום תופסות אותך מיד. די מדובר על תופעת הפוסט - Libertines ועם להקות כמו ה - Arctic monkeys כמודל חיקוי - The view בקושי יצאו מהתיכון וכבר הגיעו לפלטינה. תכלס מדובר על חבורת ילדים שיש להם משהוא לומר על שומדבר בעצם, אבל הם עושים את זה בצורה הכי כיפית שיש ולפעמים זה כל מה שרוקנרול צריך.
(סגנון: אינדי, אפרוביט, פופ)
